מלחמת יום הכיפורים (6 - 24 באוקטובר 1973), הגדולה במלחמות ישראל-ערב, מבחינת הכוחות שהשתתפו בה ומבחינת נפח האש שלה (אם כי לא במספר הנפגעים, שהיה גדול יותר במלחמת העצמאות, לפחות מן הצד הישראלי).
| הדרך למלחמה |  |
קו בר לב - הביצורים לאורך תעלת סואץ, לפני פרוץ מלחמת יום כיפור
להגדלה - לחצו על המפה
ימים אחדים לאחר סיום מלחמת ההתשה מת נשיא מצרים, גמאל עבד אנ-נאצר, ואנוור סאדאת תפס את מקומו. סאדאת החל בשידוד מערכות כללי בצבא מצרים, ובכלל זה גיוס בוגרי אוניברסיטאות לקצונה ואף לדרגים נמוכים יותר. בה בעת עשה מאמצים מרובים לרכישת נשק סובייטי מתקדם, ומשלא עלה הדבר בידו הורה במפתיע, ביולי 1972, על סילוק כל היועצים הצבאיים הסובייטיים ממצרים. צעד זה התפרש בישראל כהחלשה ניכרת של הצבא המצרי, אך צעד זה דווקא גרם לברה"מ להתחיל בהזרמת נשק חדיש למצרים.
מהלך זה של סאדאת חיזק את הערכת המודיעין הביטחונית והמדינית של ישראל (שנקראה לימים בלעג "הקוֹנְסֶפְּצְיָה"), לפיה אין מדינות ערב מסוגלות לצאת למלחמה בשנים הקרובות. ההערכה היתה שצבא מצרים חלש מכדי להילחם בישראל, ואילו סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. מעבר להערכה המודיעינית השקולה (שהתבססה בדיעבד על מידע לקוי), שררה בצה"ל ובישראל כולה תחושה של ביטחון מוחלט ביכולתו של צה"ל להדוף בנקל כל התקפה מצרית או סורית, ולהסב למדינות אלה נזקים גדולים.
גורמי המודיעין וההערכה לא היו מודעים כלל לצעדים שנקט הצבא המצרי (ובמידה מוגבלת יותר, גם צבא סוריה) כדי לפצות על נקודות התורפה שלו: מלבד קידום טילי קרקע-אוויר (טק"א), שהיה ידוע, לא יוחסה חשיבות ובמקרים מסוימים גם לא היה מידע על פיתוח דוקטרינה חדשה ללוחמת חי"ר נגד טנקים בעזרת טילי נ"ט, על ההצטיידות באמצעים חדישים לראיית לילה, על פיתוח שיטות לפריצה מהירה של סוללות העפר שהגנו על קו התעלה, וחשוב מכול - על החלטתו הנחושה של סאדאת לתקוף את ישראל ולזעזע את הקיפאון המדיני ששרר במזרח התיכון מאז מלחמת ששת הימים. נשיא סוריה חאפז אל-אסד השתוקק למלחמה לא פחות מסאדאת; ביוני 1973 נפגשו השניים והחליטו עקרונית לצאת למלחמה בחודשים הקרובים. בהמשך נפגשו מפקדי הצבאות וגיבשו את תוכנית ההתקפה.
| התוכניות | |
המצרים היו צריכים לצלוח את תעלת סואץ, מכשול מים קשה שחלשו עליו מעוזים, תוך פריצת סוללות עפר גבוהות, להתמודד עם התגבורות הצפויות ולהגיע למערכה מקו התעוזים. גם מול הסורים עמד קו של מוצבים, שנמצאו ברובם בשטחים שולטים, והסורים נדרשו להתמודד עם צה"ל בשטח קשה מאוד ללוחמת שריון.
רה"מ גולדה מאיר במהלך ביקור
בחזית סיני. משמאל, אלוף פיקוד דרום שמואל גורודיש (צילום: יצחק שגב,
לע"מ)התוכנית המצרית כללה את הבקעת קו המעוזים במספר נקודות בשלב ראשון, איחוד ראשי הגשר בקרבת קו התעוזים בשלב שני, ואחר כך התקדמות עד לצד המערבי של מעברי המיתלה והגידי המוליכים ללב סיני. המשך המהלכים היה תלוי בהתפתחויות עד לשלב זה, ולא היו בידי המצרים תוכניות מפורטות לניצול הצלחה בשלבים הבאים. להערכתם, בלימת התקפת הנגד הצפויה של צה"ל על ראשי הגשר המאוחדים שלהם היתה מספקת לשבירת הקיפאון המדיני. התוכנית הסורית כללה את פריצת קו המעוזים בשלב א', כיבוש שטח רמת הגולן בשלב ב', ובלימת התקפת נגד ישראלית על המדרונות המערביים של הרמה.
מלבד זאת הוכנה תוכנית הטעיה מתוחכמת בצד המצרי, שהתבססה על תרגיל מפקדות ("תחריר 41"), שבמסגרתו ינועו כוחות לקרבת התעלה. הערכת צה"ל היתה שזהו תרגיל בלבד, ובסיומו ישובו הכוחות המשתתפים לבסיסיהם. אך עם סיום התרגיל, ב-4 באוקטובר, הוחזרו לאחור רק מעטות מהיחידות שהשתתפו בו, והיתר נשארו ערוכות להתקפה. בצד הסורי לא נעשו מהלכי הטעיה, וישראל הרגישה בריכוזי הכוחות. מטוסי צילום נשלחו לבדוק את הנעשה בשטח, וב-13 בספטמבר התנהל קרב אווירי שבמהלכו הופלו 13 מטוסי מיג סוריים. הדבר חיזק עוד יותר את ההערכה שסוריה אינה מסוגלת להילחם בישראל, אך למרות זאת תוגברו כוחות צה"ל ברמת הגולן.
אירוע אחר שהסיח את דעתה של ישראל, אם כי לא ידוע אם היה מתוכנן מראש למטרה זו, היה השתלטות מחבלים פלסטינאים באוסטריה על רכבת שהובילה עולים מברה"מ לישראל. את הימים שלפני המלחמה עשתה איפוא ראש הממשלה גולדה מאיר באירופה, בעימות לא-נעים עם קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי.
במשך כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, וביתר שאת בימים חמישי ושישי (5 - 4 באוקטובר 1973), הגיעו לישראל ידיעות שונות על המלחמה הקרֵבה (לפי כמה מקורות, אחד המודיעים היה לא אחר מאשר חוסיין מלך ירדן). שר הביטחון משה דיין קיבל את הערכת המודיעין, שגרסה כי אין חשש למלחמה. עם זאת, הוא הורה להעמיד את הצבא הסדיר בכוננות גבוהה. רק אור ל-6 באוקטובר הגיעה ידיעה מ"מקור שאין לפקפק בו" על כוונת מצרים וסוריה לתקוף את ישראל באותו יום.
ההפתעה היתה מוחלטת. צה"ל לא היה מוכן כלל למלחמה. קווי המעוזים בתעלה וברמת הגולן היו מאוישים בדלילות, וכמוהם המערכים העורפיים (אם כי ברמת הגולן המצב היה מעט יותר טוב, לאחר שיגורה של חטיבת שריון לתגבור המערך). מחסני החירום של כוחות המילואים היו ריקים למחצה, ומצב המשמעת בכוחות הסדירים היה ירוד (לדוגמה, פקודת הכוננות שניתנה בערב החג לא הגיעה לכל המעוזים של קו בר לב, או לא בוצעה).
בשעה 13:55 ביום כיפור, ה-6 באוקטובר 1973, נפתחה האש. רק אז הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר על גיוס מילואים מלא.
| בלימה ברמת הגולן | |
חטיבת שריון עולה לגולן, עם שחר היום השני למלחמה (צילום: דוד רובינגר)
ההתקפה הסורית נפתחה בהרעשה ארטילרית כבדה על כוחות צה"ל ומוצביו ועל יישובים אזרחיים ברמת הגולן ומעבר לה. ההוראה לפינוי אזרחים מרמת הגולן ניתנה רק אחרי הפתיחה באש. כוח קומנדו סורי השתלט, מיד עם פרוץ הקרבות, על מוצב החרמון של צה"ל. בעקבות זאת הבקיעו הסורים את קו המעוזים בשלוש גזרות דיוויזיוניות - מצפון ומדרום לקונייטרה, ודרומה משם ליד רפיד, תוך עקיפת מוצבי צה"ל. כוחות השריון של צה"ל ניהלו קרבות מטווחים קצרים בניסיון לבלום את התקדמות הסורים, אך אלה נבלמו רק בכמה גזרות (בעיקר ב"עמק הבכא" שליד תל חרמונית), ובאחרות המשיכו להתקדם. ב7 באוקטובר 1973 הגיעו טנקים סורים לעמדות תצפית על הכנרת ליד אל על ולשטח השולט על גשר בנות יעקב.
בשלב זה החלו מגיעים לרמה כוחות מילואים, ועתה היו לצה"ל בחזית זו שלוש אוגדות. אלה ניהלו לחימה קשה נגד השריון הסורי והצליחו להדוף אותו. ב-9 באוקטובר הושמד עיקר השריון הסורי ברמה, וב-10 באוקטובר נהדפו הסורים מכל רמת הגולן, מלבד מוצב החרמון שנותר בידיהם עד היום האחרון לקרבות, למרות ניסיון שנעשה ב-8 באוקטובר לתפוס אותו שוב.
מטוסי חיל האוויר הופעלו בימי הקרבות הראשונים בסיוע לכוחות הקרקע, ולא התפנו לתקוף מטרות עומק. הם ספגו אבדות קשות מסוללות הטילי קרקע-אוויר, ורק ב-8 באוקטובר התפנו לתקוף אותן.
| הבקעה בדרום | |
הצבא המצרי הטיל למערכה שתי ארמיות ובהן 5 דיוויזיות חי"ר, עם חטיבת טנקים בכל אחת, 2 דיוויזיות ממוכנות, 2 דיוויזיות משוריינות וכוחות נוספים, ביניהם אנשי קומנדו, צנחנים וחטיבת נחיתה ייעודית. כן היה מצויד ב-2,000 קני ארטילריה וכ-50 סוללות טילי קרקע-אוויר, ובכמות גדולה של טילים נגד טנקים. אלה הופעלו, בשלב הצליחה, מעל ראש סוללה גבוהה שהקימו המצרים בצד התעלה שלהם, ופגעו קשות בשריון הישראלי שהוחש אל קו המים.
המלחמה החלה בתקיפה אווירית על מטרות בכל רחבי סיני ובהרעשה ארטילרית כבדה, ובכלל זה טילים בליסטיים (לא-מונחים) מסוג פרוג 7. בעקבות זאת החלו המצרים לצלוח את התעלה במקומות רבים, בעיקר כאלה שלא היו מולם מעוזים מאוישים, תפסו ראשי חוף והחלו להניח גשרים. בכוח הצליחה הראשון היו חוליות ציידי טנקים רבות, שארבו לשריון הישראלי ופגעו בו בתנועתו לקרב.
מאמץ הצליחה המצרי התנהל מהר יותר בגזרת הארמייה השנייה, מצפון לאגם המר הגדול, ואילו בגזרה הדרומית שבאחריות הארמייה השלישית התנהלו הדברים לאט יותר. במשך כל יום א', ה-7 באוקטובר, הזרימו המצרים כוחות אל ראשי החוף שתפסו וביססו את אחיזתם ממזרח לתעלה, למרות ניסיונות צה"ל להדוף אותם באש מהמעוזים, בטנקים ובמטוסים; אלה האחרונים נתקלו במערך טילי קרקע-אוויר צפוף מאין כמוהו, וספגו אבדות קשות. רק לקראת סוף אותו יום התפנו המצרים להתקפות על המעוזים, ורבים מהם נפלו לידיהם.
בה בעת פעלו כוחות קומנדו מצריים בדרום סיני, מול כוחות מרחב שלמה של צה"ל, וכוחות מהארמייה השלישית נעו דרומה לעבר ראס סודר. הקרבות והמרדפים במרחב שלמה נמשכו כל ימי המלחמה. חיל הים פעל רבות במפרץ סואץ ובמפרץ אילת לסיכול ניסיונות צליחה מצריים ולפגיעה במטרות בגדה המצרית של מפרץ סואץ.
בינתיים הגיעו לסיני כוחות המילואים של צה"ל - שלוש אוגדות בסך הכול. עם שחר ה-8 באוקטובר יצאו כוחות אלה להתקפת נגד שנועדה להדוף את המצרים בחזרה אל התעלה, ואם יסתייע הדבר, אף לצלוח אותה מערבה. אולם ההתקפה נכשלה, וקו החזית התייצב כ-10 ק"מ ממזרח לתעלה. להערכת רבים, זו היתה המכה הקשה ביותר שספג צה"ל במלחמה כולה: טובי הלוחמים, בפיקוד טובי המפקדים, לא הצליחו לעקור את המצרים מהשטח שתפסו ממזרח לתעלה. יתר על כן, במהלך הקרבות התגלעו חיכוכים קשים בין מפקדי צה"ל הבכירים ("מלחמות הגנרלים"), שהוסיפו להכות הדים זמן רב אחרי תום המלחמה.
בסופו של דבר נשלח השר חיים בר-לב, הרמטכ"ל לשעבר, לפקד בפועל על חזית הדרום (להחליף בפועל את אלוף פיקוד דרום דאז - שמואל גונן). אחת מהחלטותיו הראשונות היתה לנהל קרבות בלימה בלבד בקו התעלה, ואלה הסתיימו בהדיפת התקפה מצרית כבדה לכל רוחב החזית ב-14 באוקטובר.
| מתקפה ברמת הגולן | |
הכוחות המתקדמים נתקלו בהתנגדות עזה, אך ב-13 באוקטובר ייצבו קו סביב מובלעת בשטח סוריה שהגיעה למרחק כ-40 ק"מ מדמשק, ובה נשארו למעשה עד סוף המלחמה, תוך הדיפת כמה התקפות של הסורים ובעלי בריתם.
ב-21 באוקטובר פעל צה"ל נגד הכוחות הסוריים שהחזיקו בחרמון. מוצב החרמון הישראלי נכבש תחילה, ואחר כך נכבשו מוצבים סוריים במעלה הרכס, עד לפסגת החרמון.
אלה היו הקרבות האחרונים בחזית זו, אם כי כעבור זמן קצר החלה "מלחמת ההתשה הקטנה". הסורים הטרידו את כוחות צה"ל במובלעת ובגזרות אחרות באש ארטילרית, וכמה פעמים אף ניסו לתקוף אותם על הקרקע, עד שהושג הסדר מדיני ב-31 במאי 1974, כמתואר להלן.
בתום הקרבות ברמת הגולן עלה בידי צה"ל להדוף את הסורים מכל השטחים שתפסו בתחילה, ליצור מובלעת בשטח סוריה שאיימה במישרין על דמשק, ולהשתלט על כל רכס החרמון. הסורים איבדו בקרבות כ-4,000 אנשי צבא, מעל 1,100 טנקים ו-168 מטוסים, ועוד ציוד צבאי רב, בכלל זה כמה ספינות טילים, שכן חיל הים הישראלי פעל במשך כל הזמן הזה נגד חיל הים הסורי, בבסיסיו ובלב ים, ואף תקף מטרות בחוף סוריה מצפון ללבנון.
| מתקפה באפריקה | |
כוח צה"ל נע בשטחים ממערב לתעלת סואץ (צילום: ארכיון צה"ל)
כוח שריון של צה"ל הגיע אל קו המים מצפון לאגם המר הגדול ויצר בסיס אש, וכוח צנחנים צלח את התעלה ותפס ראש חוף ממול. בעקבותיו עבר כוח שריון קטן והחל לתקוף סוללות טילים מצריות, אולם צה"ל חשש להעביר כוחות גדולים יותר בהסתמך על ציר תנועה יחיד, ותחת זאת התרכז בהרחבת שליטתו בצד המזרחי של איזור הצליחה.
הקרבות באיזור זה, שנקרא "החצר", וב"חווה הסינית" שמצפון לו, היו מרים. אולם לפנות ערב ב-17 באוקטובר עלה בידי צה"ל להניח גשר דוברות על התעלה ולהזרים כוחות שריון מערבה, לשטח שנתכנה בפי החיילים "אפריקה" ובפי המפקדים "גושן".
עד ל-19 בחודש עברו שלוש אוגדות ישראליות את התעלה והחלו לנוע צפונה לעבר איסמעיליה ודרומה לעבר העיר סואץ. בסופו של דבר כותרה הארמייה המצרית השלישית (הדרומית) כליל, עם כיבוש נמל עדבייה שמדרום לסואץ, אולם כיתור הארמייה השנייה נבלם באיסמעיליה.
המצרים יצאו להתקפות נגד משתי הארמיות וכן מהארמייה הראשונה, שהגנה על קהיר, ובתום הקרבות ב-24 באוקטובר התייצב הקו כך ששתי הארמיות המצריות נותרו בשטח סיני, מקו המים ועד כ-10 או 15 ק"מ ממזרח לתעלה, אולם ביניהן הפריד שטח בשליטה ישראלית שהתמשך אל ממערב לתעלה, עד למרחק 101 ק"מ מקהיר.
צבא מצרים איבד במערכה כ-10,000 איש, ועוד 8,000 שבויים. כן איבד כ-1,000 טנקים ועוד מאות כלי רכב משוריינים ואחרים, ו-283 מטוסים ומסוקים.
| הזירה המדינית | |
רק ב-19 באוקטובר, כאשר צה"ל הגיע למרחק 40 ק"מ מדמשק וביסס את ראש החוף שלו מעבר לתעלה, עברה הפעילות המדינית לדפוסים אחרים.
שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר מילא תפקיד מרכזי במהלכים שהביאו, ב-22 באוקטובר, לקבלתה של החלטת מועצת הביטחון 338, שקראה להפסקת אש מידית בכל החזיתות. אולם הלחימה נמשכה, בעיקר משום שצה"ל ביקש לשפר את עמדותיו מעבר לתעלה. במוצאי 22 באוקטובר קיבלה מועצת הביטחון החלטה נוספת, 339, שדרשה שוב הפסקת אש.
ב-24 באוקטובר, לאחר שהושלם כיתור הארמייה המצרית השלישית וסכנת כיתור נשקפה לשנייה, גבר הלחץ המצרי על ברה"מ, שאיימה בשיגור כוחותיה כדי להתערב בנעשה. ארה"ב הכריזה על כוננות גרעינית, ובה בעת לחצה על ישראל להפסיק את האש. אחרי כמה שעות של חרדה נפסקו הקרבות והפסקת האש נכנסה לתוקף.
בהמשך התנהלו שיחות בין ישראל ומצרים בק"מ ה-101, שהגיעו לכלל הסכם הפרדה ב-11 בנובמבר 1973, ובהמשך הושגו הסכמי הפרדה נוספים בין ישראל ומצרים ובין ישראל וסוריה. קיסינג'ר היה המוציא והמביא בהסכמים אלה. עם זאת, כאמור, האש לא שככה לגמרי בחזית הסורית, ובמשך חודשים מספר התנהלה סביב המובלעת מלחמת התשה, עד להסכם הפרדת הכוחות ב-31 במאי 1974.
ليست هناك تعليقات:
إرسال تعليق